אוטובוס 92
תל אביב. יורה מסתורי מתנקש בנוסעי האוטובוסים הנעים בעיר הגדולה. במרכז ההצגה עומד פקד גבי פישר, הסובל מפוסט טראומה ממלחמת לבנון ומנסה לפענח מיהו היורה. הפרשה מעמידה במבחן את יציבותו הנפשית ומביאה אותו, בעל כורחו, לחשבון נפש מעמיק.
במרוצת החקירה גבי יעבור מסע תלאות רצוף סיטואציות מטלטלות ומפגשים הזויים עם דמויות אקסצנטריות אל לב המאפליה של האלימות והדעות הקדומות בחברה הישראלית.
במקביל, גבי מוצא את עצמו שקוע יותר ויותר בתהליך של בדיקה עצמית ומסע היטהרות פנימי.
האם יצליח להתנער ולהתנקות ממטען הדעות הקדומות שלו עצמו?
האם יזכה להארה ויגלה מי עומד מאחורי המעשים הנפשעים?
ההצגה מתרחשת בו זמנית בשני מישורים:
הראשון הוא ריאליסטי - עלילתי ומתאר מהלך של חקירת פרשה מוזרה שלעתים נדמה שהוא מוביל למבוי סתום ולהתערערות מוחלטת של גיבורו. המישור השני והמקביל הוא הזייתי - סוריאליסטי באופיו שמתרחש למעשה במוחו הקודח של גיבור המחזה פקד גבי פישר ומתאר את עולמו הפנימי המסויט.
חמשת השחקנים שמגלמים את כל התפקידים, עיצוב הבמה מלא ההמצאות והמוזיקה המקורית מסייעים לסיפור התיאטרוני לזרום בין שני המישורים, הריאליסטי והסוריאליסטי, באופן הרמוני ומדויק.
דווקא בתקופה שהתיאטרון הישראלי עוסק, לעניות דעתי, מעט מדי במציאות הפוליטית חברתית, חשוב לי להעלות הצגה שדרך הפריזמה של סיפור בלשי תעסוק בלבה הרוחשת מתחת לפני השטח של החברה הישראלית ומאיימת לקרעה לגזרים. הסיפור הבדיוני (יורה אלמוני/ת פוגע בנוסעי האוטובוסים בגוש דן ובלשי המשטרה מנסים ללכדו) נראה לי היום רלוונטי יותר מתמיד.
למרות הנושאים ה"לאומיים" כבדי המשקל בהם עוסק המחזה (דעות קדומות, גזענות, התפוררות הדמוקרטיה והסולידריות החברתית) הוא גם אישי מאד, נוגע ללב וגם, הפלא ופלא, מצחיק לא מעט.
שנת בכורה: 2012 (הוצג עד 2014)
הוצג בתיאטרון הסימטה
נתמכה ע"י מנהל תרבות ואי"ב (ארגון יוצרים עצמאיים בתיאטרון)
קרדיטים
כתב: חיים מרין
עורכת ובמאית : מלכה מרין
עיצוב במה ותלבושות: יערה צדוק
עיצוב תאורה: אינה מלקין, מישה צ'רנייבסקי
מוזיקה: בן שחם
שחקנים: תומר קופל, שיר שנער, רותם נחמני, ליבי טננבוים, אסף משה